מכתב גלוי לחברי בישובים הקהילתיים ולרון שני ראש המועצה במשגב

ברגשות מעורבים אני כותבת מכתב זה אליכם. ברגשות של הערכה, וכבוד לצד רגשות של צער ועצב. הערכה וכבוד על הישובים היפיפיים שהקמתם, על מוסדות הקהילה שבניתם, על חיי הקהילה התרבות והחינוך שבססתם. וצער ועצב על השימוש במנגנונים של סינון ומיון מועמדים למגורים בישוב. על קוצר הראיה והתובנה בהכרה בשונה, גם אם הוא ערבי ועל הצורך במיפוי "גנים" דומים.

גם אני גרה בישוב קהילתי, שככל הנראה מאפייניו הדמוגרפיים והחברתיים דומים לשלכם. יש בו את יוצאי הסיירות והיחידות הקרביות, הטייסים, המהנדסים, רופאים, בני הקיבוצים, בני המושבים, עורכי דין, לצד מורות, גננות, אחיות ועובדות סוציאליות, מתכנתות ומהנדסות. ומי לא גר בישובנו? בעל הבאסטה בשוק, הסנדלר, הקופאית מהסופר, פקיד הקבלה והמנקה מחדר המדרגות. העולים מרוסיה ואתיופיה, כמו גם העובדים הזרים מגאנה ומולדביה, לצד השכנים מכפר ברא וג'לג'וליה, נכנסים בשערנו כמנקים ו/או שיפוצניקים.

כן, הצלחנו ל"טהר" את הישובים שלנו ולזכך אותם בזכות מספר תהליכים, חלקם הסטוריים וחלקם קשורים לחיי ההווה. מבחינה היסטורית היה צידוק מסוייג לקיומן של ועדות קבלה בישובים הכפריים (מושבים וקיבוצים). בזמנו, כאשר הישובים היו חקלאיים, החיים השיתופיים נשענו במידה רבה על חוסנם הפיזי של המתיישבים. על כן, היה זה מבחינת הצדק וההגיון ל"ברור" את המתישבים על פי מראה שריריהם ויכולתם ה"יצרנית".

לימים, כאשר הוקמו הישובים הקהילתיים, התנועות המיישבות ההיסטוריות והסוכנות היהודית, הצליחו להטביע את חותמן על אופיים של הישובים הללו. ראשית הוקמה אגודה שיתופית עם תקנון, לרוב תקנון קיים של רשם האגודות השיתופיות, שלימים שונה ושופץ על ידי האגודה השיתופית המקומית. כמו כן הוקמו מוסדות האגודה. בישוב בו אני מתגוררת, בנירית, עדיין ישנה אגודה שיתופית עם תקנון ששונה, ובשנים האחרונות גם נבחר, כנדרש על פי החוק, ועד מוניציפלי. אלא שמוסד אחד, חשוב (כנראה) ביותר כבר אינו קיים אצלנו. למעלה מעשור אין בישובנו ועדת קבלה.

ומה השתנה היום הזה מכל הימים? האם השמיים נפלו? למעשה בחיי היומיום אין שינוי. ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה לא השתנה כהוא זה. נירית נחשבת כמקום מגורים מבוקש ביותר בקרב תושבי הסביבה. איך יצרנו את הקהילה הנחשקת הזו? האם בזכות ועדות הקבלה?
או אולי בזכות ביטולן? לדעתי האחרונה בוודאי הגבירה את הרצון לגור ולהשתייך לישוב.
הכיצד נשמר אופיו של הישוב כפי שהיה? לטעמי ישנן לכך שתי סיבות מרכזיות. האחת כלכלית, מחירם המאמיר של הבתים מהווה מסננת למרבית מתושבי מדינת ישראל. והנימוק השני הינו הטעם החברתי. אנשים הבוחרים לגור בישוב קטן, המצוי בדרך כלל במרחק נסיעה מהעיר, בישוב בו מרכז הקניות האטרקטיבי הינו הצרכניה או המכולת הקטנה, מאופיינים במספר תכונות דומות. חלקם תרים אחר מקום מגורים בעל אויר נקי, ניתוק מהעיר וריחוק מאזורי התעשיה ושאון הכרך. הם יוותרו על הנגישות לקולנוע ולפיצריה לטובת מגורים בישוב קטן עם בית גדול מידות וגג רעפים אדום, עם דשא ירוק, פרחים, שלושה ארבעה ילדים וכלב. יש מתוכם אוהבי חיי חברה ושותפות בעשיה המוצאים עצמם חברים בועדות שונות, ו/או מעונינים להיות בלב העשייה וקבלת ההחלטות כחברי ועד הישוב. אך מרבית האנשים מחפשים מקום שקט לגדל את הילדים, מקום שהוא מעין "חממה" הרחק מהסכנות האורבות בעיר. לצד כל אלה חיים בקהילה הקטנה גם לא מעט טיפוסים אינדיבידואליסטים שאינם מעונינים לקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.

האם חיי הקהילה בנירית לאחר ביטול ועדות הקבלה השתנו? האם אותם בדלנים מהווים סכנה לפגיעה בחיי התרבות בנירית? ודאי שלא. חיי הקהילה בנירית נשארו כשהיו, רוח ההתנדבות נותרה בעינה. האם האנשים הפסיקו להגיע לארועי תרבות ו/או טקסים בישוב? בוודאי שלא. השינוי המשמעותי הינו השינוי התפיסתי. משעה שאין צורך להגדיר את האוכלוסיה ולתייגה, אין צורך לברור ושערי הישוב פתוחים בפני כל אדם באשר הוא. קיימת פתיחות לריבוי דעות ואיש אינו מחפש בהכרח את הדומים לו. לטעמי, מקום הפותח שעריו ומקדם כבוד, שוויון, חופש ביטוי וחופש קניין, הינו מקום המשחרר מכבלים ורב בו הסיכוי להגברת תחושת השייכות.

ולך רון שני, ראש מועצת משגב: "הארץ" (2.6.09) "יש לחזק את הקהילה ואת הצביון של כל ישוב שערכים ציוניים ומורשת ישראל עומדים בלב הווייתו ואורח חייו ומבקש לצרף אנשים שערכים אלה קרובים ללבם".
מהו חוזקה של קהילה? האם חוזקה ביכולתה לברור את הדומים לה? האם אין הדבר דומה להגדרת גזע מסויים? זכורני איך בשכונת מגורים בירושלים הקימו הוסטל לחוסים אוטיסטים , ולא עלינו, שכניהם היו מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בעברו ד"ר אלעד פלד. הלה עם אשתו ועוד שכנים הגישו עתירה נגד הקמת ההוסטל . כמי שהיה אמון על מערכת החינוך, כולל הבעת הצורך והמחויבות לשילובם בחברה של אותם חוסים, ניסה למנוע בעצמו את השילוב. האם ערכיו השתנו או השתבשו עליו משלא שימש עוד בתפקיד?!
האם לא היה מצופה כי יקיים את אורחות חייו כמקודם לצד השכנים החדשים? ואולי אם לא היה מתנגד היה יכול גם לגלות אמפטיה לאותה קהילה , אולי היה יכול לתרום מלמדנותו לקיום הדו קיום? וכדברי השופט : " דמם של אנשים "רגילים", אינו סומק יותר מדמם של ה"חוסים" הגרים במעון. כך גם דמם של תושבי הישובים הקהילתיים אינו סומק יותר משאר אוכלוסיית מדינת ישראל ולצורך העניין תושבי עכו ו/או חיפה.

האם הערכים הציוניים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הינם הערכים הרלבנטיים לימינו? האין בלתם? האם מורשת ישראל היא המורשת היחידה במדינת ישראל? על רקע המלצותיך ומעורבותך בשינוי התקנונים במשגב, קיים חשש כבד ליצירת חבורות של בדלנים.
הבדלנות הינה אחד הסממנים של פחד וחולשה. השמוש במערכות חוקים ותקנונים להגדרת אוכלוסיות הגרות בבידוד הינו פסול ומנוגד לערכים אוניברסליים של הכרה בזכויות היסוד כמו הזכות לחיים ובטחון, הזכות לחרות, חופש הביטוי, זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לכבוד והזכות לפרטיות.
בימים אלה של התפרצות נחשולי הלאומנות הגועשים, בימים שממשלת ישראל מאשרת הצעות חוק גזעניות, ועוד רגע קט ומרבית חברי הכנסת ירימו ידיהם לאשרן. בימים אלה בהם גלי התעמולה זורים פחד ואימה, על תושבי ישראל, הפתרון הוא ישוב הסכסוך מבית ומחוץ ולא העמקתו.
ואסיים בקטע מתוך דבריו של הנשיא אובמה: "כולנו חולקים את העולם הזה למשך רגע קצר בזמן. השאלה היא האם אנחנו מעבירים את הזמן הזה ממוקדים בדברים שמרחיקים אותנו, או האם אנחנו מחייבים את עצמנו למאמץ - מאמץ משמעותי - למצוא בסיס משותף, להתמקד בעתיד שאנו רוצים עבור ילדינו, ולכבד את אצילותם של כל בני האדם".