התשוקה לטיהור- בעקבות שינוי התקנונים בישובי משגב

החלטת האסיפה הכללית של הישוב הגלילי מצפה אבי"ב מהשבוע האחרון, לאמץ מבחני נאמנות לחזון הציוני כתנאי למגורים בישוב, לא צריכה להפתיע אף אחד. היא באה על רקע שינוי תקנוני דומה שכבר נעשה בישובים שכנים, והיא גם חלק ממאמץ כללי שהמועצה האזורית משגב אחראית לו, אך בעיקר ההחלטה מעוגנת היטב במסורת שהישוב עצמו טפח במשך יותר מעשור שנים.
התבוננות פרטנית במה שקדם להחלטה במצפה אבי"ב כמקרה חקר, יכולה ללמד אודות התשוקות המניעות קהילות בישראל בכלל לקחת אחריות מעשית על המשך ייצורן של פרקטיקות של הדרה ואפליה אתניות, שהפכו לסימן ההיכר של החברה היהודית ושל השליטה הישראלית על פלסטינים.
מאז אירועי אוקטובר (2000)הפך הגליל למוקד של פעילות פוליטית. חלק מימנה מתרכז במאבק על ביטול ועדות הקבלה לישובים הקהילתיים וכידוע, בג"צ רקפת עדיין נידון בבית המשפט העליון.

מעורבותי האישית בפעילות זו הביאה את מרבית שכניי במצפה אבי"ב בשנת 2001, לחתום על עצומה שקראה למשפחתי לעזוב את הישוב. כדברי החותמים, אין בישוב מקום לכאלה הפועלים למען פתיחת המגורים לכל. הדבר מלמד על היקפו הגמיש והמתרחב של הדחף להדרה (מניעת מגורים או גירוש במקרה הזה) כאשר עיקר העיקרים עומד בסכנה. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2007, הושכר בישוב בית לזוג צעיר משפרעם. הלחץ בישוב נגד השוכרים והמשכירים גבר עד כי גם ועד-ההנהלה עשה ככל שעלה בידו כדי להביא לביטול חוזה השכירות. לנוכח העוינות המופגנת כלפי השוכרים והמשכירים, הזוג הצעיר עזב מיוזמתו וגם המשפחה שהשכירה החליטה לעבור למקום אחר. לפני כשנה פוטרה ממטבח גני-הישוב טבחית מתמרה, ומעט לאחר מכן פוטרה גננת, גם היא מתמרה, שעבדה בתינוקיה למעלה מעשור. טענות ועדת-החינוך וועד-ההנהלה לחילוקי דעות מקצועיים, ואף עצם עובדת העסקתן של נשים ערביות בישוב – אין בהן כדי להאפיל על התפקיד שערביותן מילאה ברקע לפיטורין.
בשנה האחרונה הוחלט במצפה אבי"ב כי בשל מצוקה במספר הילדים בתינוקיה ובגנים, מסגרות הגיל הרך ייפתחו לילדים שמחוץ לישוב, אך לא לילדים ערבים, למרות שמספר אנשים תמכו באופציה הזאת.
בכך לא מסתיימת הרשימה הארורה. לפני כשנתיים, חברת המבוגרים בישוב לא התפנתה להקדיש תשומת-לב ראויה, בלשון המעטה, כאשר קבוצת נערים מן הישוב יִדוּ אבנים לעבר רכב של קבלן מתמרה בנסיעתו בכבישי הישוב. זהו מקבץ מייצג של סיפור מצפה אבי"ב, אך גם של סיפורם של ישובים אחרים, שהם סיפורה של החברה היהודית בישראל ושליטתה במרחב המשתרע בין הים לירדן.
שתי מסקנות חשובות יש להסיק מסיפור זה: ראשית, המשך מימושו של ההיגיון האתני בפועל – קרי, ההדרה, האפליה ולפי הצורך גם הגירוש והטיהור – לא מונח על כתפי המנהיגים בלבד. ירושלים יכולה לישון בשקט שכן גם חייליה האזרחיים עובדים ימים כלילות לשמר את ההפרדה האתנית בין יהודים לערבים ואת מערכת הפריבילגיות ליהודים המתלווה לה. המדובר הוא במחויבות קולקטיבית מלמטה לרעיונות ולפרקטיקות שלא ניתן לטעות לגביהן: כל ניסיון להלבין אותן בשיח קהילתי או חברתי נייטרלי כביכול מן הבחינה האתנית, רק מוסיף ומחדד את המחויבות והלהט למה שהמימד האתני מאפשר.
זו עוצמתה האמיתית של החברה היהודית-הציונית בישראל, ההתגייסות האישית והקבוצתית לשמור שהגלגל ההיסטורי בפלסטין לא יוסט ממסלולו. זו מחויבות מעבר לנקיטת עמדה. היא כרוכה ביוזמה, בייצור ובשחזור של פרקטיקות של יום-יום, המבטאות תשוקה לשמר את הטיהור שהושג.
המסקנה השנייה נוגעת לתוקף התופעה ולניסיון להיאבק בה: התנאי שמדינת ישראל תוכר כמדינה יהודית לחידוש המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, הוא בעצם תביעה להנצחת מצב העניינים כפי שתואר כאן. לכן המאבק בכיבוש חייב לשלב את המאבק באופייה המפריד והמפלה של החברה בישראל. במילים אחרות, המאבק להפלת חומת ההפרדה ולסיום הכיבוש עובר גם דרך המאבק לביטול אופיו האתני של המרחב הגלילי.