פסיפס או מרצפות שיש לבן ? על רב-תרבותיות ודמוקרטיה 12.1.10

בעקבות הדיון המתפתח על שינוי חוק ושינוי תקנונים ביישובים הקהילתיים במשגב:

"הדמוקרטיה זה משרד
שם יושב פקיד נחמד.

המשרד, הביורוקרטיה והפרוצדורה הן דרך אחת להגדיר דמוקרטיה. ההיבט "הפורמאלי" של הדמוקרטיה מתבסס על הכרעת רוב, חקיקה המתבססת גם היא כמובן על הכרעת הרוב ומתבצעת במוסד המייצג את הרוב – הפרלמנט או הכנסת כאן בארץ.

ניתן להגדיר דמוקרטיה גם בהיבט אחר – זה הרואה בה תפיסת עולם שבמרכזה נמצא האדם, לא המדינה. שהערך העליון בה הוא חירות וכבוד האדם והמדינה משמשת בה כמכשיר לשמירה על חירות הפרט וכבודו.

בהיבט הפורמאלי מטבע הדברים, תנסה חברת הרוב לשמור על מאפייניה, על תרבותה ועל דור העתיד שלה באמצעות חינוך המחזק את המיתוסים והאתוסים שלה, בין היתר באמצעות התבדלות מקבוצות אחרות, מיעוטים או דעות המסכנות את לכידותה. "כולנו יהודים" נאמר בקטע אחר מתוך "קזבלן" הזכור לטוב – "יהודים במאה אחוז, גם הצ'חצ'ח וגם הווּזווּז..." (כינוי לאשכנזי), כלומר המזרחיים והאשכנזים אמנם מתעמתים ביניהם אך בסופו של דבר יוצאים במחול עליז הממחיש את המכנה המשותף האתני, ההיסטורי והמיתולוגי שלנו.

"יהודים!!!" כך זעק מנחם בגין ז"ל בדרמטיות מדהימה בנאום בחירות שלו לאחר "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז ורכב על גלי הערצה של העם, כאשר הזכיר את "עולי הגרדום" לוחמי המחתרות נגד הבריטים, שהוצאו להורג בלי קשר להיותם מזרחים או אשכנזים.

לעומת הסיסמה הנפוצה של "כור היתוך" בראשית שנותיה של המדינה, שכוונתה הייתה לערבב את העדות השונות לכדי תוצר אחד חדש שבמקרה לגמרי דומה בעיקר ליהודי האשכנזי ולא למזרחי, כיום מקובל לדבר על "דמוקרטיה מרובת-תרבויות" בה נשזרות התרבויות השונות זו בזו ועדיין שומרות על ייחודן, ויש המצדדים גם במודל "פסיפס" בו כל תרבות שומרת על צבעה שלה ויחד הן יוצרות תמונה עשירה ומגוונת.

השזירה והפסיפס מבוססים על תפיסת עולם הרואה יתרונות ויופי בריבוי התרבויות בדמוקרטיה וערך עליון בזכות של כל תרבות ליחס שווה. התפיסה המנוגדת – "אתנוצנטריות" מתבססת על תרבות הרואה עצמה מובילה ועליונה על האחרות, מודל רצוי לחיקוי והיטמעות. כך למשל תיאר רודיארד קיפלינג הבריטי שגדל בהודו, את תהליך הפיכתו של מוֹגלי, ילד הג'ונגל שהובא אל חברת בני האדם – מחיית פרא לבן-אנוש: רגע השיא הוא כאשר במסיבת קוקטייל של האצולה הבריטית בהודו, עומד ילד הפרא לבוש חליפה ושר את ההמנון הבריטי. או אז יודעים כולם – הניסוי הנועז הצליח, הוא הפך ל"אחד משלנו".

המפגש בין תרבויות שונות יכול ליצור תגובות שונות מהגישות הללו, למשל חיסול התרבות האחרת (האינדיאנים, האצטקים, הצוענים...) או פשוט הפרדה. כדי ליצור הפרדה מוצלחת צריך לעתים להתגבר על נטיות של חלק מהציבור שהוא סקרן מטבעו, לחיות יחד בסלט רב-טעמים, להכיר תרבות אחרת ולא רק כתיירים או חוקרים אלא בחיים משותפים. הפרדה תתבסס אם כן,
על "הֳדָרה", על חיזוק הזרות והניכור, הדגשת השלילי והמסוכן אצל האחר, האיום הקיומי בעצם ההתקרבות אליו וכשאין ברירה –גם הוקעת אלה מתוכנו המעונינים בהתקרבות כזו.

"טוב, אומר אוזו, כך הם פני הדברים.
אם שכנינו ממול אינם מוכרים
הרבה יותר קל לקבוע מראש
שהם מפלצות ולא בני-אנוש"
("אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", אפרים סידון).

ככל שמתרבים תומכי הדמוקרטיה הרב-תרבותית, כך מחריפים הביטויים נגד והאזהרות כלפי הציבור שעדיין לא סטה מן הדרך, לבל ילך שבי אחריהם. אך מאחר ואנו חיים בעידן התקינות הפוליטית ("פוליטיקלי-קורקט"), אין משתמשים עוד בלשון בוטה או ביטויים גזעניים, ונעזרים בחומרי הלבנה ובמכבסת מלים כדי שלא ניראה רע בעיני עצמנו. לכן יש לומר "שמירה על צביון", "התאמה חברתית", "לכידות קהילתית" וכמובן קצת ציונות אף פעם לא תזיק...

אחד הכלים החשובים בשמירת ההפרדה הוא ראיית כל פרט, כל אדם, כחלק מתרבות וקבוצה ולא כעומד בפני עצמו. מרתק לראות איך היישובים הקהילתיים שלנו בגליל בהם יש תושבים רבים שהפנו עורף לחיי הקיבוץ ולקולקטיביות הרעיונית, השואפים לעצמאות ופרטיות, מוסיפים את המרכיב של ההשתייכות האתנית לרשימת התנאים לקבלת חברים חדשים. חברת הרוב בעזרת הכרעת הרוב שומרת על עצמה מפני המיעוט כי אחרי הכל, זוהי כנראה הדמוקרטיה...