פרק שמיני 24.2.10
חוזרים לבסיס. אלי קורא לי למפקדה ומספר שעובד כבר לא בבית חולים. הוא רוצה שאני אסע אליו ואבדוק מי שפט אותו ומתי הוא חוזר ליחידה. אף פעם לא הייתי בבית כלא אבל עם עובד מסוגל להיות שם אז גם אני יכול. התמונה של שערים ושרשרות לא מתאימה פה. עוד מקום כמו בסיס עם ביתנים וגדר מסביב. שומר אחד לוקח אותי לצריף ומכניס אותי לאחד החדרים. עובד שוכב על מיטת ברזל. חושך וסרחון של מקום סגור. הייתי צריך לדעת שאין לי סיכוי. איך שנשמתי את האובך והצחנה הייתי צריך לדעת. אין לי בכלל חשק להיזכר בניסיונות לדבר אל ליבו. אחרי זמן שנראה לי כמו יום שלם אבל בטח היה רק כמה דקות הלכתי לדלת ורק אז הוא אמר: אל תבוא יותר.
היום אני משתחרר. עיינה כבר התגייסה. קצת חבל כי דווקא עכשיו יכולתי לדבר איתה יותר. כל השיחות הגנובות שבהן ניסתה לברר מה היה. המכתבים הבהולים שלה. עובד נעלם, אף אחד לא יודע לאן הוא הלך שכשיחררו אותו מהכלא. אני שמח בשבילה, היא כבר הייתה מוכרחה להסתלק מפה. אני יודע שגם אני אכזבתי אותה. אבל היא לא סחבה את הגוף המעולף הכבד והמסריח מתוך שדה מוקשים שומעת את הקללות שניתזו חרישית: בסוף יֶהרגו חברה מהמחלקה רק בגלל המשוגע הזה. היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שקצת תפסנו מרחק ולא דיברתי אִתו באותם ימים ולכן אני לא ממש יודע מה קרה. לא סיפרתי לה שזה היה בגללה. גם היא צריכה להרגיש אשמה? לא מספיק שאני?
איזה מוזר, באמצע חדר-האוכל חיים ניגש אלי ואומר: לא תאמין מי מילא לי דלק היום. באמצע המידבר. תחנה הכי נטושה שאני מכיר בדרך לאילת. הוא הכיר אותי ואמר שלום כשמילא לי דלק. לא הצלחתי לשאול אותו מה קורה והוא לא אמר כלום, רק שבע לירות בבקשה. חיים בכלל לא שם לב שהוא לא אמר לי מי. בטח שאני יודע. עוד היום אני אשלח לעיינה מכתב. הבטחנו זה לזו שאם נדע משהו נספר.
מכתב מעיינה: "אחרי שכתבת לי על תחנת הדלק נסעתי בטרמפים עד שם. עובד מילא דלק באחת המכוניות כשירדתי מהמשאית. הוא הסתכל עלי והמבט שלו היה זר ורחוק. אבל אני כבר לא בת 10, אני ניגשתי ישר אליו. הוא החזיק את צינור הדלק כאילו שהוא זקוק לכלי נשק להתגונן מפני. הנחתי את הידיים שלי על החזה שלו והרגשתי איך העיניים שלו מתקרבות וחוזרות להיות מוכרות והגוף שלו כאילו נמס לי לתוך הידיים. הוא ניסה לגרש אותי ומצא אפילו אוטו שעולה לצפון, אבל אני לא ויתרתי. בסוף הוא הסכים שאני אשאר אִתו ליום אחד ואמר שאחכה, הוא כבר גומר את המשמרת שלו. היה שם סלע גדול ושטוח איפה שהאספלט של תחנת הדלק מתחבר למידבר. אני שכבתי עליו ושוב שמעתי את הרוח אפילו שענפי השיחים הצהובים כמעט ולא זזו.
לא הכל אני יכולה לספר לך, אפילו שהבטחתי. נשארתי אצל עובד ואני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו כי הוא ביקש ואני הסכמתי לתת לו קצת זמן. הוא צריך לסדר לו את הבלגן בראש. לא נראה לי פנחס שזה הזמן לדבר אִתו. הבטחתי שאחכה עד שיבוא. אני לא חושבת שהוא מסוגל בכלל לפגוש מישהו מהקיבוץ. בטח לא אותך, אז תן לו גם אתה זמן ותתפלל שיחזור."
לא מספיק שאני דואג לעובד, עכשיו גם עיינה מתחילה להדאיג. כל פעם היא נראית יותר רע. היא כל-כך רזה והפנים שלה חדים ועצובים. אני יודע שגם ההורים שלה דואגים כי ניסים הזמין אותי פעם והם שאלו אותי אם אני יודע מה קורה. לא ידעתי מה אני יכול לספר להם וגם עיינה כמעט לא משתפת אותי בכלום. פעם אחת אמרתי לה: את החזקת מעמד וחיכית וידעת שבסוף תמצאי אותו אז למה עכשיו את נופלת? היא ענתה וזה עשה לי כל-כך רע: כי עכשיו כל תא בגוף שלי מחכה לו. אמרתי לניסים שאני לא יודע מה קורה, שאנחנו כמעט לא מתראים, וגם אני דואג ואם אוכל לעזור במשהו אז אני רוצה. אימא שלה אמרה: הזמן מרפא, ניתן לה זמן עכשיו.
זמן. הכל נראה אחרת. אני מדבר עם אנשים בעבודה. הם אומרים שזה ההבדל בין להיות ילד בקיבוץ ללהיות חבר. אני לא יודע אם אני מוכן כבר להיות חבר קיבוץ. כל מי שמשתחרר מהצבא נכנס לחדר משפחה. תיבת נוח הקיבוץ הזה, זוגות זוגות משפחות משפחות לך תנסה לחיות פה לבד.
אני מוכרח לצאת מפה, חייב לברוח. אני הולך לחדר של ההורים, תודה לאל שהם אינם. לוקח את המצלמה של אבא ויוצא מהקיבוץ. על הטרמפ הראשון דרומה אני עולה. לא מעיז לבקש שיעצור לתדלק. אני מגיע לסיני בטרמפים, חוצה את המדבר בדרכים לא קיימות על קומנדקרים וג'יפים של יחידות שהתחילו להתמקם ולבנות קווי בטחון וקווי חשמל וקווי לא יודע מה, וכל הזמן מצלם כמו משוגע. כל אבן. כל חתיכת ברזל שרופה. אני מוכרח להבין מה יש במדבר הזה. מה עובד ראה. מצלם ולא מרגיש איך מזמן עברתי את שלושים ושש התמונות. מצלם כמו משוגע, מוכרח לגלות איזה רמז שיסביר מה קרה. וכשאני מגיע בחזרה הביתה אני פותח את המצלמה ומגלה שהיא ריקה.
ורגע אחרי זה שומע קולות. זה בכי או צחוק הגעיות שבורחות לי מהפה?
חוזרים לבסיס. אלי קורא לי למפקדה ומספר שעובד כבר לא בבית חולים. הוא רוצה שאני אסע אליו ואבדוק מי שפט אותו ומתי הוא חוזר ליחידה. אף פעם לא הייתי בבית כלא אבל עם עובד מסוגל להיות שם אז גם אני יכול. התמונה של שערים ושרשרות לא מתאימה פה. עוד מקום כמו בסיס עם ביתנים וגדר מסביב. שומר אחד לוקח אותי לצריף ומכניס אותי לאחד החדרים. עובד שוכב על מיטת ברזל. חושך וסרחון של מקום סגור. הייתי צריך לדעת שאין לי סיכוי. איך שנשמתי את האובך והצחנה הייתי צריך לדעת. אין לי בכלל חשק להיזכר בניסיונות לדבר אל ליבו. אחרי זמן שנראה לי כמו יום שלם אבל בטח היה רק כמה דקות הלכתי לדלת ורק אז הוא אמר: אל תבוא יותר.
היום אני משתחרר. עיינה כבר התגייסה. קצת חבל כי דווקא עכשיו יכולתי לדבר איתה יותר. כל השיחות הגנובות שבהן ניסתה לברר מה היה. המכתבים הבהולים שלה. עובד נעלם, אף אחד לא יודע לאן הוא הלך שכשיחררו אותו מהכלא. אני שמח בשבילה, היא כבר הייתה מוכרחה להסתלק מפה. אני יודע שגם אני אכזבתי אותה. אבל היא לא סחבה את הגוף המעולף הכבד והמסריח מתוך שדה מוקשים שומעת את הקללות שניתזו חרישית: בסוף יֶהרגו חברה מהמחלקה רק בגלל המשוגע הזה. היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שקצת תפסנו מרחק ולא דיברתי אִתו באותם ימים ולכן אני לא ממש יודע מה קרה. לא סיפרתי לה שזה היה בגללה. גם היא צריכה להרגיש אשמה? לא מספיק שאני?
איזה מוזר, באמצע חדר-האוכל חיים ניגש אלי ואומר: לא תאמין מי מילא לי דלק היום. באמצע המידבר. תחנה הכי נטושה שאני מכיר בדרך לאילת. הוא הכיר אותי ואמר שלום כשמילא לי דלק. לא הצלחתי לשאול אותו מה קורה והוא לא אמר כלום, רק שבע לירות בבקשה. חיים בכלל לא שם לב שהוא לא אמר לי מי. בטח שאני יודע. עוד היום אני אשלח לעיינה מכתב. הבטחנו זה לזו שאם נדע משהו נספר.
מכתב מעיינה: "אחרי שכתבת לי על תחנת הדלק נסעתי בטרמפים עד שם. עובד מילא דלק באחת המכוניות כשירדתי מהמשאית. הוא הסתכל עלי והמבט שלו היה זר ורחוק. אבל אני כבר לא בת 10, אני ניגשתי ישר אליו. הוא החזיק את צינור הדלק כאילו שהוא זקוק לכלי נשק להתגונן מפני. הנחתי את הידיים שלי על החזה שלו והרגשתי איך העיניים שלו מתקרבות וחוזרות להיות מוכרות והגוף שלו כאילו נמס לי לתוך הידיים. הוא ניסה לגרש אותי ומצא אפילו אוטו שעולה לצפון, אבל אני לא ויתרתי. בסוף הוא הסכים שאני אשאר אִתו ליום אחד ואמר שאחכה, הוא כבר גומר את המשמרת שלו. היה שם סלע גדול ושטוח איפה שהאספלט של תחנת הדלק מתחבר למידבר. אני שכבתי עליו ושוב שמעתי את הרוח אפילו שענפי השיחים הצהובים כמעט ולא זזו.
לא הכל אני יכולה לספר לך, אפילו שהבטחתי. נשארתי אצל עובד ואני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו כי הוא ביקש ואני הסכמתי לתת לו קצת זמן. הוא צריך לסדר לו את הבלגן בראש. לא נראה לי פנחס שזה הזמן לדבר אִתו. הבטחתי שאחכה עד שיבוא. אני לא חושבת שהוא מסוגל בכלל לפגוש מישהו מהקיבוץ. בטח לא אותך, אז תן לו גם אתה זמן ותתפלל שיחזור."
לא מספיק שאני דואג לעובד, עכשיו גם עיינה מתחילה להדאיג. כל פעם היא נראית יותר רע. היא כל-כך רזה והפנים שלה חדים ועצובים. אני יודע שגם ההורים שלה דואגים כי ניסים הזמין אותי פעם והם שאלו אותי אם אני יודע מה קורה. לא ידעתי מה אני יכול לספר להם וגם עיינה כמעט לא משתפת אותי בכלום. פעם אחת אמרתי לה: את החזקת מעמד וחיכית וידעת שבסוף תמצאי אותו אז למה עכשיו את נופלת? היא ענתה וזה עשה לי כל-כך רע: כי עכשיו כל תא בגוף שלי מחכה לו. אמרתי לניסים שאני לא יודע מה קורה, שאנחנו כמעט לא מתראים, וגם אני דואג ואם אוכל לעזור במשהו אז אני רוצה. אימא שלה אמרה: הזמן מרפא, ניתן לה זמן עכשיו.
זמן. הכל נראה אחרת. אני מדבר עם אנשים בעבודה. הם אומרים שזה ההבדל בין להיות ילד בקיבוץ ללהיות חבר. אני לא יודע אם אני מוכן כבר להיות חבר קיבוץ. כל מי שמשתחרר מהצבא נכנס לחדר משפחה. תיבת נוח הקיבוץ הזה, זוגות זוגות משפחות משפחות לך תנסה לחיות פה לבד.
אני מוכרח לצאת מפה, חייב לברוח. אני הולך לחדר של ההורים, תודה לאל שהם אינם. לוקח את המצלמה של אבא ויוצא מהקיבוץ. על הטרמפ הראשון דרומה אני עולה. לא מעיז לבקש שיעצור לתדלק. אני מגיע לסיני בטרמפים, חוצה את המדבר בדרכים לא קיימות על קומנדקרים וג'יפים של יחידות שהתחילו להתמקם ולבנות קווי בטחון וקווי חשמל וקווי לא יודע מה, וכל הזמן מצלם כמו משוגע. כל אבן. כל חתיכת ברזל שרופה. אני מוכרח להבין מה יש במדבר הזה. מה עובד ראה. מצלם ולא מרגיש איך מזמן עברתי את שלושים ושש התמונות. מצלם כמו משוגע, מוכרח לגלות איזה רמז שיסביר מה קרה. וכשאני מגיע בחזרה הביתה אני פותח את המצלמה ומגלה שהיא ריקה.
ורגע אחרי זה שומע קולות. זה בכי או צחוק הגעיות שבורחות לי מהפה?
כותבת פרוזה ומנחה סדנאות כתיבה, עובדת עם ילדים כבדי שמיעה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בכתיבה יוצרת.
ניתן ללחוץ כאן ולראות טורים קודמים של הכותב/ת
.thumbnail.JPG)
